המשפחה מספרת
נישאר לעולם נשואים פלוס שלושה ונאהב אותך לנצח בכור שלנו. אח טוב ומשקיע בשי ובשיר. אהבת את החיים והם אהבו אותך פי מיליון. החמצה איומה היא מותך. משפט המחץ שלך היה ״אני תמיד אסתדר. לא משנה למה ואיך״. כואב לחשוב עליך שלא תזכה להינשא, להביא ילדים עם נטע. חייך היו טובים ומלאים היית עטוף תמיד חברים – מהגן ועד הגדוד. היית מאמן הכדורגל הראשון של שי. המאמן הכי טוב שלה. שי ושיר היו גאות באחיהן הצנחן הקרבי. היית ילד חזק, מוכשר, חכם בטירוף, יפיוף, חתיך. הגננת ענת אמרה עליך בגן שאם יש 20 דרכים להשיג מטרה, אז אתה תמציא את הדרך ה22- להשיג את המטרה שלך. רצית להיות צנחן כמו אבא ודוד משה. למרות שאמרת לנו שאתה עלול למות, ולא רצית למות. מותך הפתיע אותנו – הצלחת להפתיע אותנו שוב. אבל אנחנו נרים את הראש כי אנחנו יודעים שכך היית רוצה שנעשה. נמשיך לחיות באהבה ונאהב את החיים כמו שאתה אהבת. שמור על קשר אהוב, בוא לבקר בחלומות. הקרבת את חייך למען ארץ ישראל אהובתך. שלך לנצח נצחים אבא ארז, אמא פרח, שי אחותך הגדולה ושיר אחותך הקטנה, ומשי כלבתך השובבה. האוגדה נקמה את דמך בעזה הארורה…

החברים מספרים
ניצן רק השתחרר והצטרף אלינו היישר לחילוץ התושבים מכפר עזה. יפה תואר ובלורית, עם חיוך כובש שהפך לסמל. נטע, בת הזוג שלו, חלקה איתו אהבה לשירי ארץ ישראל, ול״ארבע אחר הצהריים״. אהבתו הנוספת, שהייתה עמוקה ורועשת: הפועל תל אביב. ניצן היה שחקן כדורגל מחונן, וחבר מושבע בארגון האוהדים של הפועל, האולטראס. שלט חוצות לזכרו הוצב על ידם במרכז תל אביב לאחר נפילתו. בשבילנו היה לוחם-חבר שנרתם לכל משימה ותחת כל אלונקה. איש אמת, שותף לצחוק משחרר וגם כתף חמה כשצריך.

המשפחה מספרת
יוסף עלה לפני מספר שנים מארה״ב ולמד באוניברסיטת רייכמן לתואר ראשון במדעי המחשב באנגלית. מתמטיקאי, אהב מאוד לקרוא וללמוד. תמיד שאף להשתפר בכל מה שעשה ולקח ברצינות כל משימה. יוסף גויס לתפקיד לא קרבי אבל התעקש להיות לוחם. זאת הייתה תקופה משמעותית בחייו. הוא אמר שגילה "את הגרסה החדשה שלו" בצבא. היה סטודנט חרוץ וחדור מטרה, ידע בדיוק מה הוא רצה לעשות בעשור הבא של חייו – להקים חברה בתחום הביוטכנולוגיה. כשחזר למילואים בפעם אחרונה אחרי חופש קצר בבית, אמר לאמא: "אל תדאגי, אני עושה עכשיו את הדבר החשוב בחיי".

המסר שיוסף השאיר במכתב לפני נפילתו:
"הייתי יכול לא ללכת לכאן ולהסתתר. אבל זה היה מנוגד לכל מה שאני מאמין ומעריך – ובמי שאני מחשיב את עצמי. לכן לא הייתה לי ברירה, והייתי עושה את אותו דבר אם הייתי יכול לבחור שוב. נפלתי בכבוד למען עמי. אין לי חרטות".

החברים מספרים
לפעמים חשבנו שהוא שריונר "בטעות". ליוסף הייתה נפש של לוחם ביחידה מיוחדת. כולו לבוש טקטי, עם חשיבה טקטית. בכל פעם שעמדנו יותר מידי זמן באותו מקום, או שלא שברנו שגרה, הוא היה דורש מאיתנו לזוז, לשנות, לייצר אש, לשבור שגרה, שאם מישהו צופה ורואה שידעו שיש כאן צוות מיומן. לא פחות חשוב מהנשק האישי שלו היה ה"גו-פרו" שתמיד היה צמוד אליו. לעיתים נדמה היה שכל התקפה בעזה הייתה נקבעת לפי זווית הצילום שלה. הייתה לו שאיפה בלתי פוסקת למקצועיות – בסוף כל נסיעה היה שואל אותנו: ״מה אני יכול לעשות טוב יותר? איך אני יכול לשפר את הנהיגה שלי בטנק?״ יוסף היה לוחם על, נהג הטנק המקצועי ביותר. שובר ג'עג'ועים מס' ,1 לוחם במלוא מובן המילה ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו.

המשפחה מספרת
שי היה דור שישי במושבה ראש פינה. ילד של אהבה, עם חיוך ממיס, אישיות כובשת, מלא בנתינה אינסופית ועזרה לאחר. במשפחה ובכל אחת מתחנות חייו. טרם גיוסו לצבא, התנדב שי בשנת שירות בפנימיית אהבה. בעקבות שנה זו בחר ללמוד עבודה סוציאלית והיה עתיד להתחיל את לימודיו, עם רצון להפוך את העולם למקום טוב יותר. שי תמיד דאג לאחד ולחבר בין כולם ונגע בלבבותיהם של רבים. "הדבק של החבורה" כך הגדירו אותו חבריו ומכריו. מצעירותו למד לנגן בגיטרה ואורגן ובכל הזדמנות עם המשפחה והחברים היה מוציא את הגיטרה וסוחף את כולם אחריו בקולו ובנגינתו. מסר שהשאיר שי, צוואתו: "נצור אהבה בדרכך, ודע את כל הסובב אותך" שיר בעיפרון, בית הבובות

החברים מספרים
שי, היית אדם אהוב ונערץ שפעל בצניעות ובמסירות, עם חיוך מדבק, עם יכולת הקשבה, עם התעניינות אמיתית באדם שמולך. עשית זאת ברגש, בדרכי נועם ועם המון ערכים מהבית ומהמשפחה, ששימשו עבורך כמגדלור המכוון את דרכך בעולם ושהשפיעו על כל מי שפגש בך. לחמת לצדנו בגבורה עילאית ומצאת את מותך כשאתה עטוף באהבת אחיך לנשק. תמיד היית דמות משמעותית ומרכזית בצוות. לוחם בחסד, מקצוען, חותר למגע ועושה הכל כדי לעמוד בכל משימה. אבל מעל הכל – חבר אמת. קראנו לך "הלב של הצוות", זה שמאחד את כולם, מגשר בין כולם. הצלחת הצוות הייתה קודמת להצלחתך שלך, תמיד דאגת לנו, החברים, ורק אחר כך לעצמך.

המשפחה מספרת
את אלכס שלנו אי אפשר לסכם בכמה מילים – תמיד היה וישאר מיוחד במינו. האהבה שלו לחיים, למשפחה ולאנשים סביבו היו משהו מיוחד. כמה תכונות יפות בבן אדם אחד, כמה ביטחון עצמי לצד הצניעות יותר מכל. אלכס שפיץ היה שפיץ בכל מה שעשה. גאווה של כולנו, אמיץ, נאמן, רגוע וקשוח, אך מלא ברגש. תמיד המודל לחיקוי ולהערצה לכולם – היה מספיק גם כמה דקות איתו, כדי להיכנס לשיחות עמוקות. את הצחוקים והאווירה שידע לייצר רק בנוכחות שלו, אי אפשר לתאר. תמיד עם חיוך שלא ירד מהפנים, ועם צמד המילים ״הכל בסדר״. בכל סיטואציה אף פעם לא מתלונן ותמיד הראשון להתייצב, מוכן לקרב, מוכן להגן. אלכס היה אור גדול מאוד לכולנו. ״כמה טוב השארת אחרייך – איך כולם אומרים עלייך – היית מנצח״

החברים מספרים
אלכס, בפלוגה כולנו קראנו לך שפיץ. השפיץ של הישראליות והציונות. עלית ארצה ועשית את ישראל לביתך החדש. במו ידיך בנית את חייך כאן, וגדלת להיות מהבנים הטובים והמיוחדים של הארץ הזאת. לאחר שעלית, התגייסת לפלוגת העורב בסיירת צנחנים. כל לוחם יודע שמסלול ההכשרה בסיירת קשה במיוחד, אבל יש כאלה שמהקושי קמים וצומחים – כמוך, שרק עלית ועלית. בהיותך אדם מיוחד נגעת בכולנו. היית עבורנו מקצוען ומוביל, ועשית את המוטל עליך בצורה הטובה ביותר. תמיד היית מאורגן, מדויק ומעל לכל אדם מעניין וחכם. השפיץ של הצוות, השפיץ של חפ"ק המ"פ, השפיץ של הפלוגה. שפיץ, אף אחד לא עבר לידך סתם, איתך תמיד היה מפגש, שיחה עמוקה והשפעה. בשירות המילואים שלך בגדס"ר נגעת בכולם וכולם נגעו בך.

המשפחה מספרת
״שמש עלי אדמות״. ליאור היה הרבה דברים. ליאור היה בן, אבא ובן זוג מדהים. מהנדס, מפקד מחלקה, סטודנט מצטיין, חיית מסיבות, חולה טיולים, איש שיח, חבר אמת. לצד כל החוויות הגדולות, נתגעגע לנצח לפשטות, לשמחה ולצחוק שלו.

החברים מספרים
ליאור אהוב שלנו. אין דרך לתאר את המקום שלך בפלוגה ואת החור שנפער בליבנו. היית שילוב נדיר ומושלם של מפקד עם אופי, יופי ומקצוענות. היית דוגמה ומופת למשפחתיות, אשר הייתה בולטת ומורגשת היטב. אנו, משפחת פלוגת כ׳, מאמצים את הערך הזה במיוחד בימים אלה של מלחמה. הפגנת אנושיות, חמימות ומנהיגות. היית אמיתי וכן, עם חיוך כובש כלפי חברי הפלוגה. ראית אותנו כשווים ברוך ובאהבה. רוח המפקד שבך התאפיינה באווירת ״אחרי״, תמיד ללא מורא ופחד. היית בחור יפה בלורית ותואר, עם חיוך נצחי וכובש. כשדיברת, כולם הקשיבו. כשחייכת כולם חייכו וכשהובלת כולם הלכו אחרייך. פני הילד שלך הביאו איתם קריצת שובבות והקלה. פעלת לאיחוד וגישור בין כולם בדרך מאירת פנים ונעימה. חתרת למצוינות ומקצוענות, לעולם לא ויתרת. הבאת את הפלוגה והגדוד להישגים חדשים של מקצוענות בטנקים. כאשר סיימת משימה, ניגשת ישר לטפל בטנק ורק לאחר מכן התפנית לטפל בעצמך. לימדת את כולנו לאהוב טנקים ואיך דופקים זחל. בכל דבר, היית מלמד את כולם לאהוב את מה שהם עושים. אהבת את החיים, הקפדת לנצל ולמצות כל רגע בחיק המשפחה, להנות ולהתרגש מהדברים הקטנים, להעריך את הזמן ולהפוך אותו למלא באושר ושמחה. ליאור שלנו, האור הגדול במשפחת פלוגה כ׳. בליבנו נזכור אותך תמיד.

המשפחה מספרת
שלו היה בן לתפארת, האח הכי טוב, בן הזוג המושלם, והחבר הכי אהוב. השקיע והתמיד בכל מה שהאמין בו וחלם עליו, וחלם בענק. היה בן אדם כל כך חי והיה הוא עצמו במאה אחוז. כשהיית איתו הרגשת שגם אתה יכול להיות אתה במאה אחוז. תמיד חייך, צחק והצחיק את כולם, היה נשמה ענקית ומיוחדת והאיר באור המיוחד שלו כל מקום שהגיע אליו. תכנן כבר את המיליון הראשון והיה אוהד שרוף של ריאל. האור של שלו לנצח בלבנו והדמות והצחוק שלו מלווים את כולנו לעד️.❤

החברים מספרים
שלו, היית דמות משמעותית וחלק מרכזי מהצוות, כמו ״פיטר פן״ – הילד הנצחי עם החיוך המדבק. מקצוען, מבריק ושנון, לב מזהב ותמיד שם בשביל כולם. השפעת על כל אדם שפגשת. היית החבר המאחד והממגנט של הצוות, אהבת לחיות את החיים, לנצל כל רגע, ליהנות ולהתרגש מהדברים הקטנים, להעריך את הזמן ולהפוך אותו למלא באושר וצחוק. גם בשבועות הקשים אותם חווית עם הצוות, הצלחת עם האופי המיוחד, האופטימיות והיכולת להפוך כל רע לטוב – להעלות לכולם את המורל, להצחיק, לשמח ולהשרות רוגע. שלו היקר שלנו, היית ״איש של בית ואיש של חוץ״ הסתדרת בכל מקום ובכל סיטואציה וראית את הצד החיובי של המצב. הרוח שלך תמשיך ללוות את הצוות ואת הפלוגה ולהיות בעבורם השראה. היכולת שלך להפיץ אור בחושך הכי גדול הייתה מדבקת ותחסר לכולנו.

המשפחה מספרת
גדעון היה דוקטורנט מבריק במחלקה לפיזיקה באוניברסיטת בן גוריון. השלים תואר ראשון, והמשיך לתואר שני ושלישי. שש שנים חקר צבירי גלקסיות. סטודנט מצטיין ומתרגל מסור, על סף סיום הדוקטורט שלו באסטרופיזיקה. גדעון שירת במילואים יותר מעשור. גדעון נולד וגדל במצפה יריחו. ברוך כישרונות ומצטיין בכל מסלול לימודיו; מבית הספר היסודי ועד לדוקטורט באסטרופיסיקה. מעולם לא נפנף בחכמתו המיוחדת, התעניין בתחומים רבים והיה איש אשכולות. חיוך ומאור פנים היו על פניו תמיד. ישר והגון ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם. קיבל כל אדם בסבר פנים יפות. אהב שלום והתרחק ממחלוקות. לוחם נאמן לאלוקיו, אוהב תורתו, עמו וארצו. גדעון היה בעל אוהב לאשתו ואב מסור המשקיע את מרצו וזמנו בטיפוח ילדיו. היה ירא שמים שקבע עתים לתורה וקירב אליה את סביבותיו. "איפה יש עוד אנשים כמו האיש ההוא"?

המפקד מספר
״מהרגע שהגעתי לפלוגה והכרתי אותך פגשתי חיוך ענק מרוח על פנים מאירות. חיוך שקט, שלא מכביר במילים. לוחם אמיתי, איש תורה ורוח, רחב אופקים, המנצל כל רגע לבל יתבזבז. אחרי נפילתו שינתה הפלוגה את שמה ל״פלוגת גדעון״.

החברים מספרים
״גדעון הוא דמות מופת. מעולם לא התלונן, תמיד עם חיוך. היו לו הכי הרבה ילדים בבית אך הוא מעולם לא דרש לצאת לפני אחרים. איש של טהרה פנימית, כזו שיודעת להיות עם כולם, לא מורם, נקי מגינונים ושמור מהשפה הרדודה והבוטה של ההוויה הצבאית״.

המשפחה מספרת
"תחלום, תאמין ותטעם מהכל. ותזכור – תמיד חיוך גדול". ליאב היה איש חם ואוהב. ידע, בעזרת אופיו, להתבלט בכל מקום. זאת בזכות האנרגיות, הרצון לעשות כל דבר הכי טוב ובעיקר בשל החיוך והשמחה שהקרין. ליאב אהב לבשל ולאפות. בער בו צורך לחקור כל תבלין, פרי או ירק. אהב במיוחד לשתול, לזרוע ולגדל ירקות ופירות והיה מעולה בהכנת פיצות. פינק את המשפחה בארוחות מיוחדות והתחרה על מי מבשל, ממנגל או אופה יותר טוב. ליאב היה סטודנט להנדסת בניין ובזמנו הפנוי, עסק בספורט, צפה באנימה, שיחק במשחקי מחשב והרבה לטייל בארץ. מורשתו תמשיך לחיות בליבנו ובזיכרונות היקרים לנו. במותו ציווה לנו את החיים

החברים מספרים
כלוחם בפלחה"ן תמיד היית מקצוען ומתוקתק. להיות סמל היה כמו דרך חיים בעבורך, אבל בשבילנו היית בעיקר השף. "הבשלן". כל פעם ידעת להכין משהו עם מה שיש )"לטונה מעושנת צריך ארבע חתיכות נייר טואלט, מתכון בדוק"(. הסדר והארגון שלך הפכו את הצוות לרציני והמוביל, גם אחרי שהלכת. הקפדנות, הפיקודיות וההשקעה באו מאהבה, אכפתיות והשקעה. למילואים, באימונים ובקו, הגעת מוכן ומאורגן, עוררת השראה בכולנו, ביטחון ורוגע. גם בלחימה, בזכות הכריזמה והחיוך, הבאת אחדות ומשפחתיות.

המשפחה מספרת
עמרי היה בן אוהב להוריו ענת וראובן, החבר הכי טוב לאחיו התאום נדב, ובן הזוג המושלם לליאור. גדל והתחנך בגבעתיים, היה חניך ומדריך מוערך בצופים, עסק בענפי ספורט שונים ולאחרונה ריצה וגלישת גלים. הכין עצמו לשירות בצבא והגיע בגאווה לפלחה"ן צנחנים. עם שחרורו יצא למסעות בארץ ובעולם ונהנה מאוכל טוב, בילויים, וכל מה שעושה את החיים שמחים יותר. עמרי היה אהוב ומוקף בחברים. אופטימי, רגיש, ערכי, טוב לב, סקרן, נחוש ודבק במטרה. הדבר שהכי בלט בו הוא החיוך שלו – חיוך רחב שהאיר אותו ואת כל המקומות שבהם נכח, עם אנרגיה חיובית מדהימה שהפיץ בכל מקום. עמרי יצא למלחמה כגיבור היוצא להגן על משפחתו, חבריו ומדינתו, וכגיבור יישאר לנצח בלבנו. היינו רוצים שכל אחד ייאמץ תכונה אחת של עמרי, ולו רק את החיוך החם והרחב שלו – והעולם יהיה טוב יותר!

החברים מספרים
עמרי, מוזר להיפרד מחלק כל כך משמעותי מהצוות. "התינוק" של הצוות, קראנו לך. היית לוחם אמיץ ומקצוען, חותר למגע, חבר נפש, לב זהב ורצון אינסופי לנתינה. הרגשנו כמה המסירות והרצון שלך לעזור באו מאהבה ואכפתיות להצלחת הצוות והפלוגה. ההתנהגות והאישיות שלך השפיעו על כל מי שלחם לצדך. ידענו כמה משפחתיות הייתה ערך עליון עבורך. אהבת לחיות את החיים בצניעות, ליהנות עם חברים, משפחה ועם בת הזוג שלך. הקפדת לא לפספס אף אימון במילואים ותמיד הגעת מוכן עם חיוך והרגשה טובה. עמרי, הרוח שלך תמשיך ללוות את הצוות והפלוגה ולהיות בעבורנו מצפן.

המשפחה מספרת
בן, אח, בעל מסור, אב מדהים וחבר של כולם. מסר את חייו בהגנה על מולדתו, על משפחתו ועל חבריו. דיטש לא יכול היה לשאת את המחשבה שיילחמו בלעדיו. גדל בתל אביב ואסף חברים מכל הארץ. תמיד היה הגרעין שמחבר בין כולם. תמיד חיוך גדול על הפנים. אופטימי בעל אנרגיות ושמחת חיים מדבקת. בכל מקום אליו היה מגיע, הוא היה הופך למרכז העניינים. כל אדם שפגש העיד שהרגיש שהוא חברו הטוב ביותר, בשל היחס המיוחד והאישיות הכובשת שלו. דיטש היה אומר "יהיה פסדר" והאמין שכך יקרה. הוא יחסר לכולנו. מתגעגעים לחיוך המקסים שלו.

החברים מספרים
״יונתן, היית עמוד התווך של הצוות וחלק מהגרעין הוותיק שתרם לפלוגה מכל הלב. כאדם מסור ומקצוען, מיד לאחר מתקפת הפתע, בעודך בחו"ל, ידעת שאתה חייב לעלות על מדים ולהצטרף. חתרת למגע, הובלת וסחפת את כולנו, תמיד באהבה ליחידה ואלינו, כחלק בלתי נפרד ממי שהיית. למילואים תמיד הגעת עם החיוך שעשה לכולנו הרגשה טובה, חיוך שהפיץ אור אפילו בימים הקשים שעברו אלינו. גם בשטח כשכולנו רחוקים מהבית, בעזרת האופטימיות והשטותניקיות ידעת להעלות את המורל, להצחיק, לשמח ולשים את טובת האחר לפניך. אוהבים אותך לנצח״.

המשפחה מספרת
נולד בחולון, אח בכור ל5- אחים ששירתו בחיל ההנדסה הקרבית. בצעירותו שיחק בנבחרת הכדורסל של חולון. אהב עבודת כפיים, מכונאות ורכבים ועבד כטכנאי רכבים בניידת חילוץ של AVIS. במהלך שירותו הסדיר בגדוד 601 של הנדסה קרבית היה לוחם, פלס וצלף. ״קובי חיים שלנו, היית אהוב על כולם ואהבת תמיד לעזור לכולם. כל כך צנוע ושקט. הלכת כגיבור. יהי זכרך ברוך״.

המפקד מספר
"אח שלי היקר, פשוט לא נתפס לדבר עליו בזמן עבר. הבן אדם הכי שקט בעולם, עם הלב הכי גדול שיש. התנדב לשרת את המדינה כמו בכל הזדמנות. איפה שרק אפשר לתרום ולתת היה הראשון. תמיד היה חייל מצטיין עוד מהסדיר, אף פעם לא התלונן, תמיד היה מורעל. אני מקווה שלא סבלת יותר מדי. אוהב אותו לעד".

החברים מספרים
קובי היה איש של עשייה ונתינה, חבריו לשירות מספרים שמעולם לא סירב לעזור לחבר, התנדב תמיד לכל משימה בבית או בצבא, ודאג לעשות הכל בשקט ובענווה. ערך המשפחה היה עליון בעיניו יחד עם רוח התנדבות, והם הובילו את קו מעשיו בכל היבטי חייו. רוח התנדבות זו באה לידי ביטוי גם כאשר בחר להתנדב לשירות מילואים במסגרת מלחמת חרבות ברזל, למרות שעבר את גיל השחרור. קובי, לעולם לא נשכח אותך ואת האור שהפצת.

המשפחה מספרת
נריה למד בביה"ס יסודי ״רבן גמליאל״ ביבנה, בישיבה התיכונית בני עקיבא ״אור עציון״, ובישיבת ההסדר בשדרות. נריה התנדב לגדוד 890 של הצנחנים ובמילואים שירת בפלוגה ג', גדוד 66 של עוצבת חוד החנית. נריה היה אדם טוב לב, צנוע, ושקט ומאוד נוכח. הוא היה אהוב מאוד על חבריו. אהב לטייל בעולם ולעשות סקי, זה היה תחביב אותו טיפח. נריה היה הלב של הבית, הוא גר בבית ודאג להוריו. היה דוד אהוב על האחיינים, המשפחה הייתה בעיניו ערך עליון. חבריו הרבים סיפרו על אדם טוב לב וחבר טוב, שתמיד עוזר ודואג לכולם במה שצריך. חבריו לנשק ספרו על לוחם טוב, מהוותיקים והמתמידים להגיע לשירות מילואים. מספר מפקדו של נריה. באחת משיחותיו עם המשפחה, במהלך הימים של ההמתנה טרם הכניסה לרצועת עזה אמר: "איני מפחד, אני רוצה להיות חלק ממשהו גדול." יהי זכרו ברוך

המפקד מספר
 "נריה היה לוחם שהתנדב ראשון לכל משימה. הוא השרה סביבו אוירה טובה והווה גורם מלכד בפלוגה. נריה נפל בקרב מול מחבלים בעיר חאן יונס, בשעה שצעד בראש הפלוגה כ"כקלע חוד״.

החברים מספרים
"נריה היה החיוך המאיר והתמידי של המחלקה. המבוכה התמידית שהייתה לו על הפנים הפכה אותו להיות מרכז העניינים. הוא היה נחוש, מתמיד, ״מדוגם״ ומסודר מאוד. כמה אהבנו להביך אותו רק כדי לשמוע את הצחוק המתגלגל שלו. אהבנו אותו והוא יחסר לנו מאוד".