בן ברוך ושרה. נולד ביום כ"ג בתשרי תש"ח (7.11.1947) בתל אביב. הוא סיים לימודיו בבית הספר היסודי "יוסף הגלילי", למד שנה אחת בבית הספר התיכון מקצועי "שבח" ועוד שנתיים בבית הספר המקצועי של רשת "עמל". הוא היה אהוב וחביב על מוריו ועל חבריו בבתי הספר בזכות היותו נעים שיחה, נוח לבריות ונכון לעזור ככל שנדרש. הוא אהב ספורט והצטיין במשחק הכדורסל.
שלמה גויס לצה"ל ביולי 1965. למרות שלא אהב במיוחד את חיי הצבא, מילא את חובתו כחייל מצוין ולוחם אמיץ. בזכות טוב לבו ונכונותו לעזור לזולת מצאו בו ידיד נאמן. את התקופה האחרונה של שירותו הצבאי הסדיר עשה בגרופית – היאחזות נח"ל בערבה – ובלבו גמלה ההחלטה להצטרף למשק לאחר שישתחרר מהצבא. לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר נקרא לשירות מילואים בימי הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים, והוצב במחלקה אחת יחד עם אחיו, אמנון. כיון שפקודות הצבא אוסרות על אחים לשרת ביחידה אחת, הועבר לכוח אחר. שלמי נפגע מאוד מהעברה זו, שניתקה אותו מאחיו ומחבריו. כל תקופת המלחמה לא הצליח ליצור קשר עם מחלקתו המקורית וכאשר נודע לו כי אחיו וחבריו לחמו בירושלים החליט לנסות ולאתרם. הוא חקר ודרש בלי ליאות ורק כאשר נודע לו כי שלום לאחיו אמנון, התקשר למשפחה וסיפר להם על המקרה. לאחר המלחמה מימש את חלומו והצטרף לקיבוץ גרופית, אשר בו, כדבריו, "מתחילים תמיד מכלום". התקופה שחי בגרופית הייתה יפה ופורייה מאוד. שלמי נטל על עצמו תפקידים שונים. הוא היה סדרן עבודה, מחסנאי ולבסוף נהג המשאית שהובילה את תנובת המשק צפונה – לתל אביב. העבודה והאחריות נתנו בו את אותותיהן, הוא התבגר ודומה היה כאילו העולם כולו מונח על כתפיו. למרות המרחק הרב מבני משפחתו ידע לשמור על קשר הדוק אתם. כאשר נקרא לשירות מילואים בראשית יולי 1969 (מלחמת ההתשה הייתה אז בעיצומה), נסע אל כל בני משפחתו כדי להיפרד מהם לשלום. כאילו אמר לו לבו כי הפעם זו הפרידה הסופית. בתקופת שירות המילואים נפצע פצעים אנושים כאשר התרומם מעמדתו כדי להושיט עזרה לחבר שנפגע. ביום ב' באלול תשכ"ט (17.8.1969), לאחר מאבק במר המוות, מאבק מיוסר וממושך של חודש וחצי, מת מפצעיו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול.