בן משה ושרה. נולד ביום כ"ט בסיון תש"ג (27.7.1943) בחיפה בעיצומה של מלחמת-העולם השנייה. נצר לאחד מרבניה של ירושלים, שלמה אהרן מהריל, "מקובל" ידוע שעלה לארץ וקבע את מקום-מושבו בירושלים עוד בשנת 1908. משחרילדותו היה ילד ער, חי, תוסס, פיקח וטוב-לב. אחרי שסיים את לימודיו בבית-הספר היהודי בקרית-חיים למד בבית-הספר בכפר-גלים. חברותי היה מטבעו, חרוץ בעבודה ונכון לעזור לכל. שאפתן לגדולות לא היה. אהב את החיים ואת עליצותם וכן היה מסור למשקו ולחבריו. גויס לצה"ל באוקטובר 1961 ושירת בנח"ל עם חברי גרעינו. עבר קורס מ"כים ולאחר-מכן נמצא בהיאחזות בארותיים אשר בה הדריך. שם הכיר את יעל, אשתולעתיד, ועבר לאחר-מכן למשק אלומות. משם עבר לחמדיה וקשר בה את חייו ואת חיי-משפחתו הצעירה. בנה קן חם מלא אהבה ונאמנות לאשתו ומסירות לבתו. היה מפקד-מחלקה באפיקים, אהוב על חניכיו וגם בתקופת המילואים היה חלק מהם נתון תחת פיקודו. אהבתו לבעלי-חיים הביאה אתו לידי כך שעסק בהם בקנה-מידה נרחב והשתלם בשטח הבקר. בכך ראה את מקומו. את הצבא אהב בדרך שלו וכן גם את דרך החיים בו העריך בשל נכונותו לעזור לחבר. ללא כל הסתייגות היה מקבל את המוטל עליו למרות תכונות של עקשנות ומרדנות שהיו בו. בתקופת-הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים היה דואג שאנשי-כיתתו יצאו לחופשה, והוא עצמו ויתר על החופשה שלו למען חברו. ביום שלפני פרוץ הקרבות צלצל להוריו טלפונית וביקש מהם: "אנא, שמרו על יעל שלי". בימים ההם עלה לירושלים והמשימה שעמדה לפני גדודו הייתה כיבוש בית-הספר לשוטרים. בשעה שרץ בתעלת גבעת-התחמושת נשא את ראשו כדי לגלות עמדת- אויב. באותה שעה נפצע החובש המחלקתי. שלמה רץ אליו ולפי הנחיותיו של החובש, שהכרתו עוד לא אבדה, חסם את עורקיו. טיפול זה הציל את החובש ממוות. שלמה המשיך לכוון את אש חייליו לאותה עמדה – אך פגע בו כדור-אויב. זה היה ביום השני לקרבות, הוא כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967). הניח אישה בהריון וילדה קטנה שמלאו לה שנתיים ורבע. לאחר נפלו נולד בנו הנקרא על שם אביו. הובא למנוחת- עולמים בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים.