בן יצחק וסוניה. נולד ביום כ"ט בטבת תש"ה (14.1.1945) בקיבוץ גבעת השלושה. בגיל חמש התייתם מאביו אך הוא חונך על ידי אמו ברוח אביו וכך ירש את אפיו שהתבטא באהבתו לקיבוץ ולמולדת ולעם כולו. סיים את בית הספר היסודי בקיבוץ ולאחר מכן למד שנתיים בבית הספר המקצועי באפיקים. הפרידה מהבית הייתה קשה עליו כי מאד היה קשור לביתו. גויס לצה"ל ביולי 1962 במסגרת נח"ל מוצנח. אמו ביקשה ממנו לעבור מחיל הצנחנים לחיל אשר יהיה פחות קרבי. כיון שבעל לאשה היה, אב לבן ועוד ילד עמד להיוולד. על בקשתה זו ענה לה: "צה"ל זקוק לצנחנים כמוני והרי לרובם יש כבר ילדים!" הדוגמא שהייתה שגורה בפיו הייתה: "חנה אמנו הקריבה שבעה ילדים ואת אפילו אחד אין את רוצה להקריב". בחופשות מצה"ל היה מתגבר על געגועיו והבין את האחריות המוטלת עליו כחייל. נעשה לחבר בקיבוץ והיה מאד גאה גם על היותו חבר בקיבוץ וגם על היותו איש צה"ל – ועובדה זו מוכיחה: פעם עמד למשפט לאחר שנעלמה שמיכה צבאית והוא סיפר שזו אבדה לו בעברו ממשאית למשאית, כאשר שאל הקצין אם הוא מדבר אמת ענה: "האם חבר קיבוץ יכול לאמר לא את האמת לקצין צה"ל?" אחרי שהשתחרר משירותו הסדיר נקרא למילואים ובמסגרת זו היה גם במלחמת ששת הימים. בקרב שנערך על שחרור ירושלים ביום השני לקרבות, הוא כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), בגבעת התחמושת נפגע מכדור של חייל ירדני. הניח אישה, בן שטרם מלאה לו שנה ובנפלו הייתה אשתו בהריונה. בתו, שנולדה לאחר מכן, נקראה בשם שאביה ביקש לקרוא לה – דגנית. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים.