בן יצחק וטובה. נולד ביום כ"ג בניסן תש"ו (24.4.1946) בתל אביב. כאשר היה בן שנתיים עברה המשפחה לגור ביפו אך בהגיע דויד לגיל שמונה עברה משפחתו לבת ים. תחילה למד בבית הספר "תחכמוני" וסיים את לימודיו היסודיים בו. היה נאמן להשקפות הבית המסורתי והשתייכותו לבית"ר לא עמדה בסתירה לעובדה שבכל שבת היה מתפלל במניין של "בני עקיבא". הדת לגביו לא באה מתוך כפייה כי אם מתוך הכרה, ואף לאחר מכן, בצאתו לשירות מילואים בצה"ל, היה לוקח אתו את ה"סידור" והתפילין ואלה היו עמו כל הזמן. מימיו לא ניסה לשכנע את זולתו בענייני דת ולא אכפת היה לו מה מעשיהם. בספורט, אשר אהב מאד, היה אוהד נלהב של קבוצת "הפועל" בתל אביב והיה מתאמן במכון-כושר. בגישתו לספורט ולאימונים הגופניים הייתה משום הערכה מצדו, שכן אתגרים פיסיים היו חביבים עליו ולכן היה מתמסר למשחקי הכדורסל, כדורגל ופינג-פונג ואף לשחייה בים. את מרצו הרב היה מוצא בטיולים בארץ ובסיורים בה, כי בהם מצא פורקן לרוחו. השקפתו הלאומית הביאה אותו בסוף כיתה ח' לבית הספר לקציני ים בעכו, אך בגלל פגם בראייתו (עקב תאונה) לא התקבל. כך מצא את דרכו ל"ישיבה" תיכונית בירושלים ("מרום ציון") ולאחר שנת לימודים אחת חזר לבת ים בגלל געגועיו למשפחתו. היה בעל יכולת פיסית עצומה ואופי חזק ועם כל זה היה עלם שקט, מסוגר בתוך עצמו, צנוע ונעים הליכות. אהב לקרוא הרבה וגם להאזין לתקליטים. בהיותו בכיתה י"א החליט, כי בהגיע גיל גיוסו לצה"ל יתנדב לצנחנים – וכך היה בשעת גיוסו באוגוסט 1964. ביחידה זו סיים קורס מ"כים, כן שירת כסמל מחלקתי ולאחר מכן שימש כאיש סגל הדרכה של קורס מ"כים. הוא אהב את הצבא בכלל ואת יחידתו בפרט, כי הוא חיפש את האתגרים הקשים ביותר ואת כל אימוניו במשך שירותו הסדיר עבר בלא פגיעה גופנית. אמו התחננה לפניו כי יבקש העברה לתפקיד אחר וקל יותר אך הוא סירב, שכן לא ראה תחליף לצנחנות. הוא אף רצה להמשיך בשירות הקבע בצנחנים אך נעתר לבקשת אמו ועזב את הצבא. לאחר שחרורו מצה"ל נרשם כסטודנט באוניברסיטה "בר-אילן" במחלקה לכלכלה ובתקופה שבין שחרורו לראשית הלימודים עבד באגף להגנת הצומח במשרד החקלאות. אולם בפרוץ מלחמת ששת הימים נקרא דויד לדגל ובמסגרת המילואים חזר לחטיבת הצנחנים. הימים היו ימי מתח וכוננות אך דויד קיווה שמלחמה זו תהיה האחרונה למלחמותינו ותהווה סיום להן. בגלוייתו האחרונה כתב כי "כעת נגמור אתם פעם אחת ולתמיד". מאושר היה להיות בין הלוחמים על שחרור ירושלים הקדושה אולם הוא לא זכה לראות את העיר משוחררת. הוא אמנם ביצע את משימתו למופת, בשאפו לטהר את המרצחים אשר קיננו בתוך בית אחד ליד המושבה האמריקאית בעיר העתיקה. לחם עד הרגע שבו נפל ביום השני לקרבות, הוא כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967). דויד הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים.