משה, בן אסתר ודוד, נולד בשנת תשי"ט (1948) במרוקו. בשנת 1958, בהיותו כבן עשר, עלה ארצה יחד עם משפחתו. לאחר שעלה ארצה השלים את לימודיו בבית-הספר היסודי "אביר יעקב" ביבנה. אחרי-כן המשיך ולמד בבית-הספר התיכון-החקלאי "עיינות". הוא התאקלם במהירות בחברה החדשה בארץ, התגבר על הקשיים שהעמידה בפניו השפה החדשה והחל לרכוש לו חברים מקרב בני גילו. כיוון שניחן באופי שקט והליכות נאות, התחבב במהירות על הבריות. בחיוכו הטוב ובנועם לשונו ידע לרכוש לבבות רבים. חברים אהבו להיות במחיצתו ונהנו לבלות בחברתו שעות ארוכות. מגיל צעיר אהב משה את הטבע, את השדות ואת העבודה הכרוכה בטיפוחם. בשנים שהיה חניך במועדון הגדנ"ע שבעירו, הרבה לצאת לטיולים ברחבי הארץ. בסיוריו הרבים, בדרום ובצפון, למד לאהוב את הארץ ובעיקר התאהב בנוף האזורים החקלאיים. לא פלא שבחר בלימודים שיכינו אותו לקראת עתידו כחקלאי. בבית-הספר החקלאי היה מן הפעילים בכיתתו והרבה לדבר על ערכי ההתיישבות. לפני תום לימודיו היה משה בין מייסדיו של גרעין נח"ל, שעתיד היה להגשים את האידיאלים שהרבה לחלום עליהם.משה גויס לצה"ל בסוף ספטמבר 1967, כשלושה חודשים לאחר תום מלחמת ששת-הימים, וללא היסוס התנדב לחיל הצנחנים. לאחר שעמד יפה באימוני הטירונות הקשים, זכה לעבור קורס צניחה ולהיכלל רשמית בין חובשי הכומתות האדומות. אך הוא לא הסתפק בכך. כעבור זמן המשיך באימונים והשלים קורס מפקדי כיתות בהצלחה רבה. במיוחד הצטיין כמקלען, בהפעלת מקלע פלוגתי.בתום השירות הסדיר השתחרר מצה"ל והחל לתכנן את עתידו בקיבוץ. באותה תקופה נשא לאישה את חברתו, ג'ואן, ושניהם החליטו להקים את ביתם בקיבוץ צרעה שבמבואות ירושלים. במלחמת יום-הכיפורים השתתף משה בקרבות הבלימה הקשים בסיני, בתפקיד מקלען. באותו הזמן ממש לחם גם אחיו הצעיר ממנו, מיכאל. ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973), נתקל הכוח שלו, שנע לכיבוש "הסרפאום", באש אויב מטווחים קצרים וחייליו קפצו מהזחל"ם כדי לתפוס מחסה. משה נשאר לבדו והשיב אש במקלעו. לפקודתו של הסמל, שהיה בין החיילים, ירד גם הוא מהזחל"ם כדי לתפוס מחסה. אך כשראה שהאש נמשכת, עזב את המחסה, ללא פקודה, זינק שנית על הזחל"ם והמשיך להשיב באש עד אשר נפגע ונפל. אחיו, מיכאל, נהרג שלושה ימים לפניו. משה הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בצרעה. השאיר אחריו אישה ובן – גלעד, הורים, אחים ואחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון והוענק לו "עיטור המופת".נוסח תעודת העיטור: "סמל משה בן-נון שימש כמקלען בזחל"מ שהיה בכוח שנע לעבר ה"סרפאום". הכוח נתקל באש אויב מטווחים קצרים, והלוחמים קפצו מהזחל"ם לתפוס מחסה. סמל משה-בן נון ז"ל נשאר בזחל"ם והשיב אש במקלע. הסמל, שהיה בין החיילים שתפסו מחסה, קרא למשה בן-נון ז"ל להצטרף אליהם, ואכן הוא הצטרף. בראותו שהאש נמשכת, עזב את המחסה ללא פקודה, זינק שנית על הזחל"ם והמשיך להשיב באש – עד שנפגע ונפל. במעשה זה סייע להיחלצות חבריו וגילה אומץ-לב, עוז ודבקות במשימה".