היה אדם פורה, שאישיותו הקורנת, האופטימית והנחושה, הישרה והחפה מכל זיוף ורחמים עצמיים, היוותה עוגן ומקור משיכה לרבים. רבים באו אליו כדי לשאוב כוחות, דברי אמת ומחשבה וגם ביקורת. ביקורת לא חסך מהם, אך בעיקר מעצמו.לא מעט שאפו להידמות אליו ולא במקרה ביקשו את קרבתו. כנכד למייסדי מושב מרחביה, תובעים קודם כל מעצמם, מפוכחים, ועל כן דואגים לעתיד המדינה ולצביונה. בשעת המלחמות היה מוכן לתרום הכל. גם בשעותיו הקשות ביותר, לא ביקש לנתקו מייסורי החיים. את הסופניות החוזרת הוא הפך, כל פעם מחדש, לנקודת התחלה לחיי רוח ויצירה עשירים.כשפרצה מלחמת ששת הימים היה סגן אריה דביר סטודנט מצטיין לרפואה, מ"מ בחטיבת הצנחנים שלחמה בירושלים. לאחר הפריצה נשלח לשתק סוללת מרגמות בוואדי ג'וז. באפיק הוואדי שמעו חייליו רעש הבוקע ממערה. כשניגשו, שמעו מתוכה קולות של נשים וילדים ואיש לא העלה על דעתו לפגוע בהם. כשהמשיכו, גבם למערה, יצאו ממנה הלגיונרים וירו עליהם מטווח קצר.דביר נפגע אנושות בצווארו ובחוט שדרתו. שבועות וחודשים, מחובר למכשירים, התייסר, בעיני חלק מן הרופאים חולה סופני, בהדסה. מקץ שנה של סבל שאין לו שיעור ותיאור, הושיבוהו לראשונה על כיסא גלגלים. רגליו, ידיו, שאר אברי גופו, מלבד ראשו, משותקים. האתלט יפה התואר, שאלוהים חנן אותו בכל, נותר רק עם נשמתו.בנקודה זו, אומרת הספרות המקצועית, נשברים רוב רובם של אלה הנתונים במצב שכזה. הוא לא הרשה לעצמו, ומעולם לא הגיע, למצב שבו היה מר נפש, ציני, ועוסק במר גורלו. הוא סירב להשלים עם הסטטוס של הפצוע הקשה ביותר של מלחמת ששת הימים ולחיות עד סוף ימיו (הקצרים מאוד, כפי שחזו הרופאים) רק מקצבת משרד הביטחון. לאחר שנה נוספת של שיקום, הפעם בארצות הברית, חזר ארצה והצליח להתקבל ללימודי מתמטיקה ופיסיקה. את תואר המוסמך עשה בכלכלה, בתקווה להצטרף למעגל העבודה. כך הגיע למחלקת החקר של משרד החוץ, שם נבחר, זמן לא רב אחרי שהיה מי שראה בו חולה סופני, כעובד מצטיין.במשרד החוץ הכיר את חנה והם הקימו בית מיוחד במינו. כשעתיים לאחר שהבשורה על נישואיהם הגיעה למוטה גור, אז רמטכ"ל וקודם לכן המח"ט של דביר בירושלים, התייצב, בידו זר פרחים ענק, בפתח ביתם בגבעת המבתר. מחלון חדרו של אריה צפו יחדיו, כאשר מוטה מחבק את שניהם, לעבר גבעת התחמושת, ומאז, יותר מ-25 שנה, הקדישה חנה לאריה את חסד נעוריה.