בנם הבכור של נתן והינדה, מראשוני חברי כפר-עציון. נולד אור לראש חודש מרחשון תש"ה(16.10.1944) בכפר-עציון. הוריו חיפשו שם לבנם ובחרו במאיר, כי השם כלל בראשי תיבותיו את שמות הוריהם שנספו בשואה. בבוא חורף שנת תש"ח, כאשר הוטל המצור על גוש עציון במלחמת-הקוממיות, הועבר לירושלים עם שאר הילדים. מאז עברו על מאיר נדודים רבים שהשאירו את רישומם על התפתחותו. נטייתו לעמל-כפיים ולמכונאות בלטה במאיר עוד בילדותו ובסיימו את לימודיו בבית- ספר יסודי בחיפה המשיך ללמוד ב"ישיבה" מקצועית-תיכונית בכפר סיטרין על-יד עתלית. באותה תקופה בלט בו כושר המנהיגות והצטיינותו במקצועות הטכניים. לעיתים היה בו היצר לעשות מעשי- קונדס ותעלולים אשר חיבבוהו על חבריו – וגם מוריו ומחנכיו העריכוהו על פיקחותו וכנותו. הוא היה שקט מטבעו ואהב את עבודת- הכפיים בכל לבו ונפשו. את לימודיו סיים כבעל מקצוע במסגרות ובמכונאות-רכב. אחרי ביקורו בנגב חזר מוקסם ומאוהב במרחבי-המדבר עד כדי כך שאמר בלבו לחזור למקום באחד הימים ולקבוע את ביתו שם למשך כל ימי-חייו. היה עורך טיולים רבים במרחבי-הארץ. אהב את הזולת ובפשטות כנה פעל תמיד כחבר לעזרת רעהו. ביוני 1962 גויס לצה"ל ואנשי לשכת-הגיוס לא ידעו דבר על מחלת-הקצרת שלו, שבגללה פחד מאיר שלא יורשה לו לצנוח. מאיר הצטרף לנח"ל מוצנח, יחד עם כמה מחבריו מכפר-עציון, עבר את אימוני הצניחה וקיבל את כנפי הצנחן. בזמן שירותו הסדיר נמנה בין העולים הראשונים בהיאחזות במעלה הגלבוע. תקופה זו היה מזכיר תמיד כאחת היפות בשנות חייו הקצרים. במשך ששה שבועות עמד מאיר על משמרתו. הוא גמר את שירותו הסדיר ועם שחרורו מן הצבא התיישב בקבוצת בארות-יצחק, בה היה אחראי על משק-המכונות. הוא התחבב על הכל – ובייחוד על הילדים, אשר כלפיהם הייתה לו "חולשה" מיוחדת. עם פרוץ מלחמת ששת הימים היה בין אנשי גדודו ובליל היום השני לקרבות, הוא כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), יצא מאיר להתקיף את בית-הספר לשוטרים בגבעת התחמושת בירושלים הבירה בקרב פנים אל פנים בתוך התעלות. כאשר ניתנה הפקודה להסתערות על הגבעה מאיר זינק החוצה ונפצע מצרור – ובשעה שהובילו אותו לבית-החולים "הדסה" יצאה נשמתו. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים.