בן ולטר וקלרה. נולד ביום י' בסיון תש"ד (1.6.1944) במושב השיתופי מולדת (בני-ברית). הוריו, יוצאי גרמניה, עסקו בחקלאות במושב מולדת. במושב זה למד בבית-הספר היסודי. כבן למייסדי המושב נאמן היה לביתו והלך בדרך הוריו אחרי שסיים את לימודיו. ניחן בחוש בלתי-רגיל בכל עבודות-המשק ומפני שנעשה לראש וראשון בכל עבודה אשר בה עסק היה מבוקש ביותר בענפי המשק. נקשר במיוחד לעבודה בכלים הכבדים ונחשב למומחה בעבודה בטרקטור. הוא הצטיין בעליזות, בערנות וביוזמה וכשמו כן היה: איתן. היה ישר עם עצמו ועם אחרים והביע את כל אשר על לבו אפילו אם הסב לו הדבר נזק. גויס לצה"ל בפברואר 1962 והתנדב לחיל-הצנחנים, אך כעבור שבעה חדשים בערך נאלץ לעבור ניתוח ברגלו והצניחה נאסרה עליו. כיון שהפרופיל הצבאי שלו ירד, עבר איתן להיאחזות הנח"ל אלמגור. גם שם נודע ככתובת לכל מקרה של חילוץ מכונית שקועה. שם הכיר את אשתו לעתיד ואת ביתו הקים במולדת ששם נולד גם בנו. באלמגור גמר את שירותו, לאחר שחרורו מן הצבא הסדיר נקרא לדגל למילואים. במלחמת ששת הימים שירת במילואים. בתקופת הכוננות הכין את אשתו למה שעלול לקרות ובאחד ממכתביו ביקש ממנה שתדאג לבן. במכתבו האחרון כתב: "אנחנו עומדים לצאת, אנחנו הצנחנים… מוכנים לכל פקודה שתינתן לנו ומחכים לרגע המכריע. אנחנו לא נבייש את הפירמה. יש הרבה אומץ-לב". ואכן בקרב שנערך בגבעת התחמושת הראה את אומץ-לבו. זה היה ביום השני לקרבות, הוא כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), במעשה גבורה והעזה נפל בקרב. וזה תיאור המעשה: כאשר נתקל הכוח בהתנגדות קשה והתקדמותו נעצרה, יצא איתן מן התעלה וחיפה על הכוח מן השטח כשהוא חשוף כולו. הוא ירה במקלעו מן המותן, הסתער וחיפה על הכוח ועל-ידי כך ניתן היה להמשיך בהתקדמותו בתעלה. איתן ליווה וחיפה על הכוח עד שפגע בו כדור-אויב. הניח אישה ותינוק שטרם מלאה לו שנה. 

לאות הוקרה צוין מעשהו האחרון לשבח על-ידי הרמטכ"ל. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים. בתחקיר שנערך ב 2017 הודגש כי צל"ש הרמטכ"ל שהוענק לטוראי איתן נאוה ז"ל הומר לעיטור הגבורה.