שמואל, בן שרה-רבקה ורצון, נולד ביום י"ז בניסן תרצ"ו (10.4.1936) בתל-אביב. שמואל ומשפחתו גרו בשכונת בית-יעקב אשר הייתה מוקפת ערבים אשר מדי פעם היו מגיחים בעתות לילה לשם שוד וביזה בשכונה. במרוצת הזמן, עת החל הישוב העברי להתארגן במחתרת לסילוק הבריטים מהארץ, היה בית הוריו מקום מחבוא לנשק ומפקדה קדמית מבצעית של לוחמי הארגון הצבאי הלאומי. שמוליק ספג בבית הוריו חינוך דתי, למד אצל "המורי" ב"תלמוד-תורה", ולאחר מכן למד בבית-הספר לבנים "מזרחי" בתל-אביב. שמוליק התבלט בבית-ספרו ובין חבריו כבעל משמעת פנימית חזקה. כאשר סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי, בחר ללמוד מכונאות רכב, בלימודי ערב בבית-הספר המקצועי על שם מקס פיין בתל-אביב. בד בבד עם לימודיו העיוניים, התקבל לעבודה במוסך של עיריית תל-אביב והיה לדוגמא בין הנערים בחריצותו והתמדתו. בחודש מאי 1953 התגייס שמוליק לצה"ל. כנהג, הוצב לחיל-ההספקה אבל הוא נשא את נפשו לתפקיד קרבי. כעבור חודש ימים התנדב ליחידת הצנחנים והוצב בפלוגה א' המפורסמת. המתח והסכנה ליוו את השירות בחיל זה. שמוליק השתתף בפעולות רבות, שהשתיקה יפה להם גם היום. באחת מפעולות התגמול על בסיסי הפדאיון בעזה נפצע – ושכב כחודשיים בבית חולים צבאי. כאשר עזב את בית-החולים כתב ביומנו האישי "חזרתי לפלוגה". כאשר הוצע לו תפקיד קל ביחידה אחרת סירב לעזוב את פלוגת "הכומתות-האדומות", חזר לפלוגה והשלים קורס מ"כים. לאחר שחרורו, בשנת 1958, כאשר נוסד מועדון "הכומתה-האדומה" היה שמוליק בין התומכים הנלהבים וממקימי המועדון, אשר חבריו עסקו בצניחה חופשית. כאשר פרצה מלחמת ששת-הימים שמוליק היה בין הפורצים לעיר-העתיקה ומראשוני המשחררים של הר-הבית. עם סיום המערכה לשחרור ירושלים, העניק לו הרמטכ"ל למזכרת "מטבע העיר העתיקה", סיכת "שער-האריות" ותצלום אווירי של העיר העתיקה וסביבותיה. בשנת תשכ"ד (1964) נשא לאישה את חברתו, נעמי, ושניהם הקימו קן חמים. ביתם הקטן בשכונת התקווה נהפך צר-מידות במרוצת הזמן, עת נולדה הבת הבכורה עלומית. שמוליק עשה לילות כימים בעבודה כנהג. במרוצת הזמן נולד הבן השני אילן, וחדרם הצר לא היה יכול להכיל את המשפחה בת ארבע הנפשות. שמוליק גייס הלוואות על גבי הלוואות, הצליח לרכוש דירה למשפחתו ביד-אליהו בתל-אביב, והשמחה הייתה רבה. כעבור זמן נולד הבן השלישי, מנשה. לשמוליק היה זה מקור הנאה להתגאות בילדיו. שמוליק אהב את רעייתו נעמי, התגאה בילדיו והיה מאושר בביתו. שמוליק אהב שירה ומוסיקה, היה אספן בולים, אהב לקרוא ספרי-מתח, אהב לשחות ולעסוק בספורט. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים אץ לביתו מבית הכנסת מספר פעמים, כאשר הטלית עוטפת את גופו, לראות האם קיבל צו-גיוס. במוצאי הצום נטל את רעייתו ואת ילדיו ונסע מבית הוריו אל ביתו ביד אליהו. הוא לא חיכה אפילו שתסתיים הארוחה המפסקת, שמא הגיע הצו הביתה והוא עדיין כאן. לאכזבתו – הצו לא הגיע. לפתע טילפן חברו יחזקאל קטן, ידידו מיחידת הצנחנים והתקשר לשאול, מדוע לא קבלו את צו הגיוס? שניהם החליטו לנסוע לחטיבה ולגייס את עצמם ללא צו.באחת ההתקפות של האויב על הכוח הצולח את התעלה, נפגע שמוליק יחד עם שני חבריו הטובים, משה פוקס ויחזקאל קטן, באחת מהשוחות שהסתתרו בהן מחמת ההפגזה האדירה. שמוליק נפל ביום כ"ה בתשרי תשל"ד (21.10.1973), בן 37 היה במותו. שמוליק הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול. שמוליק הועלה לדרגת סמל-ראשון לאחר נופלו.